Are you a liar? Are you a magician?

1. נראה לי בלתי הגיוני עד כדי מטופש להתעקש ולחגוג מסורות כשהקונטקסט לא מאפשר זאת. גם כשהקונטקסט מכאיב. חגי ישראל כולם בוטלו מבחינתי ברגע שאבא מת. גם האשליה של משפחה מורחבת בוטלה. כרגע אני מעדיפה לבלות ערבי חג כשאני נוברת באמצעות צ'ופסטיקס באריזת טייקאוואי דולפת וצופה עם אמא בשידורים חוזרים של MKR אוסטרליה.

2. לא מבינה את הזום הזה. לא מבינה בכלל.

3. סבא שלי, רפואן עילוי בן 89, ניסה להסביר לי במשך שנים שהזיכרון הוא הקללה הפרטית שלו.

4. לא ראיתי ממש את אמא למעלה מחודש.  היא מציצה מהחלון כשאני מניחה לה קניות ליד הדלת ומשאירה לי שטרות עטופים בשקיות סנדוויץ' חד פעמיות מתחת לשטיחון הכניסה. כשעוד רק התחיל הסיפור הזה היא העסיקה שני גננים במשרה חלקית כדי לנסות ולהשתלט על שתי החלקות בכניסה לבית. זה הרגיש קצת כמו בית שעבר להתנהל תחת מדיניות אדמה חרוכה. אין בוגונויליה, אין ורד תה, הבוהניה קוצצה כמעט עד לבסיס. הענפים של העץ הזה נהגו להגיע לחלון החדר שלי בקומה השנייה. פעם נ' התלבט אם לנצל את העץ כדי להתגנב החוצה דרך החלון ולא להתמודד עם לומר שלום להוריי אחרי שזיין אותי כל הלילה. בנים.

5. היעדר הצמחיה בחלקה הקדמית מכאיב לי באיברים פנימיים ששכחתי שיש לי. לאבא שלי היה כובע מיוחד, רחב תיתורה, בז'י ומגוחך שהיה שמור לגיזום החלקה הקדמית. הבוגנוויליה ידעה לריב והוא תמיד סיים מדמם בוריאציה כזו או אחרת. לשתות תה ישובה על השיש במטבח אחר הצהריים, לראות כתם חום בהיר מגיח מתוך הסבך הורוד-ירוק הזה, לא אדע שלווה כזו שוב לעולם.

6. אני מאמינה גדולה בכך שכל אדם בוחר לנהל את הנרטיב שבו הוא חי. כך שזו הבחירה שלנו, בחרנו שהזיכרון יהיה הקללה הפרטית שלנו. בחרתי להחליט שזה עבר אליי בירושה. זה נרטיב כל כך מתנשא, להחליט שאתה סובל כי אתה לא מסוגל להרפות מכלום, שאני מעקמת את האף בזמן שאני כותבת. עם זאת, זו צורה של עווית מחמיאה – בסופו של דבר יש לי אף מוצלח.

7. מאות תמונות ברשתות החברתיות שלנו, אנשים משתפים את מסכי הזום המשותפים שלהם כדי להראות עד כמה הם מתאמצים להישאר יחד. כולנו חוגגים את החג. זה מעורר בי בחילה קלה, אבל לא כמו הבחילה שעולה בי כשאני נאלצת לקרוא בהגדה פסקאות שבעבר לוו בבדיחה קבועה של אבא. לא מבינה אתכם, לא מבינה את הזום הזה.

8. אכלנו אתמול פסטה במיטה והתקדמנו בקצב שיא בעונה השלישית של פיוצ'ר-מן. אהבתי לוולף לא יודעת שובע. מתישהו שאלתי את ד' אם הוא רוצה להתקפל והוא אמר שכן ושאל אם אכין לו מצהבריי בבוקר. הייתי צריכה להזכיר לו שמחר בבוקר הוא עובד וממש הרגשתי איך נשבר לו הלב ונסדק הפילורוס. אני לא יודעת איך נצליח להסתדר עם 12-24 לאורך זמן. לא מבינה איך אפשר לעבוד בכלל עם כל הציוד המגן הזה.

9. אין לי מספיק שיער כדי לארגן לעצמי את התסרוקת המופלאה של סוקו בקליפ הזה, אבל יש לי שמלה ישנה שממש דומה לאחת השמלות שהיא לובשת.

טמטום הכרחי

סיימתי מוקדם וחיכיתי שאור הרמזור יתחלף בצומת היציאה מבית החולים. בניצב אליי טס לכיוון הצומת רכב קטן וגוצי ותהיתי לעצמי מי המפגר שדוהר ככה עם סיריון לבנה מתפרקת. לקח לי רגע להבין שזה ד', בדרכו לאסה"ר, מנופף אליי בפראות. אני לא יודעת מה כל כך מרגש בלראות את הבחור שחי איתי כבר שנים נוהג ברכב שלו לעבודה, אבל מצאתי את עצמי מנופפת כמו מפגרת בחזרה.

Send help. ככל הנראה נפלה לי לבנה על אחת האונות וכעת אני מסוגלת להקשיב רק ל-UMO.

מזתומרת

1. נו, עולם. ההיתכנות של התמחות אלטרנטיבית מבוססת תיזוזים על ציר בית דגן – קיימברידג' לא הולכת יד ביד עם מגפה בקנה מידה גלובלי.

2. תחושת ההחמצה גדולה. יכולתי לשבת שם בעוד שבועיים ולבנות לפרטי פרטים מסגרת טנטטיבית לארבע השנים הקרובות. יכולתי להתעורר במעונות של קרייסט קולג' ולהנות מחדר רחצה משותף מסוג אחר (אצלנו בדירה חדר הרחצה משותף לי, לד', ולפטריה עמידה לאקונומיקה). יכולתי לצלם עשרות טיקטוקים ולתייג אותם כדארק אקדמיה. לו רק הייתי טסה לקיימברידג'. לו רק היה לי טיקטוק (בואו, אני לא בת ארבע עשרה).

3. ניטן תאי נסגרת. לא ביקרתי בה בגרסתה המוקדמת – הרעיון של משיחה טקסית של ידיי במים על ידי מארחות סמי תאילנדיות לא היה לרוחי. לפני מספר חודשים גיליתי שלתפריט הצטרפו מנות טבעוניות ושאפשר להיכנס למסעדה ללא המרכיב הכולל מארחות בלבוש טקסי הצובאות על הפתחים (או הפתח. מסעדת יוקרה או לא, יש לה דלת אחת). הוקסמתי מ-500 גרם טופו רוטט בציפוי רוטב חריף והשתכרתי קלות מריפיל של אחד מקוקטיילי הבית. לעיתים אני יוצאת בחורה. בכל אופן. היי שלום, ניטן תאי. הייתי מוריקה לזכרך כוס של גריי גוס אגס-ליים-כוסברה-אננס-טוגרשי על הרצפה. לא, אני משקרת. אם היה לידי קוקטייל קוריאנדר, הייתי שותה אותו.

4. אני מאוד רוצה לצרף לפוסט לינק לשיר מהורהר שתואם את מצב רוחי. נניח משהו של לואו האם או ג'ואנה ניוסום. בפועל, ביממה האחרונה אני מקשיבה בלופ לשיר החדש של נורוז ואצ'י בוי, מה שמרגיש לי לא הולם עד כדי מאוד-מאוד מביך.

בקטע אירוני

1. בכל פעם שמזדמנת לה איזו אינטרקציה איתו, אני מרגישה לוחות יבשה זזים ומקליקים לי בבטן. התגובה האוטומטית שלי היא לנסות להיראות ולהישמע הכי משועממת שאני יכולה. לפחות אי אפשר לראות כמה את מסמיקה דרך הטלפון.

2. מסך הבית שלי בפלאפון הוא תמיד איור בוטני של פרג, בוריאציות משתנות. כך זה היה גם בוואטסאפ, עד ששיניתי לאחרונה את ההגדרות וכעת תמונת הרקע היא האילוסטרציה שמלווה את Genesis של Grimes. יש בי חלק שבטוח שזה עוזר למתבונן אקראי מן החוץ לדעת שנימה אפלה שזורה בליבתי. או משהו. בפועל זה כנראה מעיד על כך שאני סתם מטומטמת.  

3. היום הגיעו לחיקי שתי גוזיות תחרה שחורות שהזמנתי לאחרונה מ-The Fluff. הן עדינות, יפות ואני מקווה שלא אצטרך לעשות בהן שימוש אירוני (יש משהו עקום ברכישת הלבשה תחתונה יממה לפני א"ס שד).

4. ד' בדרך הביתה והוא רוצה להתאמן בפתיחת ורידים. בסך הכל תכנית סבירה לבילוי זוגי נעים.

5. בתגובות של השיר המופיע מטה מישהו הוסיף שהוא מקווה שהשיר ישמש כפסקול הרשמי לנגיף הקורונה 2020.

Yerba Mate

מה אומר. חשבתי שאצליח להחליק את הקורס שאני מעבירה כרגע תחת חלק מחובות ההוראה שאני אמורה למלא במהלך הרזידנסי. אז חשבתי. הקולג' מאוד דקדקן בעניינים האלה. תיאורטית, אני תמיד יכולה לתאר איך העברתי 24 שעות אקדמיות בנושא מחלות דם וכליה ולגרום לזה להישמע מאוד מפואר. בפועל שתי בחורות נמנמו לי ללא בושה מול הפנים, בעוד משתתפת נוספת שישבה לידן  שלפה באמצע השיעור מאטה ושיחקה עם הבומביז'ה שלה.

לפרק זמן קצר בגיל עשרים וקצת כל עיסוק במאטה גרם לי להרגיש מעט נבוכה. מצאתי את עצמי מתרועעת בצמוד לטיילנים לשעבר (מסלול עולה? מסלול יורד? הקאתי קצת בפה כרגע) שדיברו על מאטה בביטחון של כאלו שהפכו כל אבן קטנטנה בארגנטינה. לרובם היה קוקו בלוף. או קוקו בלוף לשעבר, זה ממש תלוי במועד שבו נקלעת לאינטרקציה איתם. קרינג'.

בכל אופן, אני מכבדת אנשים שלוקחים את המאטה שלהם איתם לכל מקום, אם כי בקרב מביני עניין, ידוע שהשעה הסבירה היחידה לשבת ולשתות בה מאטה היא שלוש אחר הצהריים, רצוי עם השכנים, כשלכל אחד מטפחת אישית לניגוב הבומביז'ה. ככה סבא וסבתא שלי שתו את המאטה שלהם, ככה אני שותה אותו. לעיתים רחוקות. נניח, כשאני מוכנה לוותר על קפה, או לעבור לגור בסמיכות לשירותים. אני צריכה להכניס את זה להרצאה של מחר תחת 'משתנים'. פוסיד, מניטול, דופמין, ז'רבה מאטה.

אני נשמעת (נכתבת) מאוד מבודחת. בפועל בשבוע שעבר שקלתי להתאבד על בסיס שעתי ואף הידרדרתי לכדי בכי בעבודה. בלוויה של אבא לא בכיתי, אז בעבודה? שפל. שפל. אבל יהיה בסדר. אני שלמה עם לעבור את החוויה הזו. שירדמו לי מול הפנים. שישבו בעיניים פעורות ולא יבינו כלום. כל עוד אני לא אחראית על יצור חי גוסס שחומק לי בין האצבעות אני מאמינה שיהיה בסדר.

למחוק לנצח

גריימס, קיסרית אינטרגלקטית מחומצנת שיער עם ליספ בולט בהגיית האות ס', הוציאה סינגל חדש. אני אוהבת בה הכל. את הציפורניים המחרידות, את האווירה המלאכית-חייזרית, את העובדה שהשיר החדש נשמע כמו קרוס-אובר בין וונדרוול לשיר של טיילור סוויפט. גם את הרפרנסים הויזואליים הבולטים לסיילור מון ואקירה. מצליחה לחבב אותה למרות שפתחה לעוברית שלה חשבון אינסטגרם דיסטופי.  למרות שבשיר החדש היא עושה שימוש בבנג'ו.

במעבר חד ומספיילר לאירועים אינטרגלקטיים אחרים, השבוע 'הקוסמים' הצליחו לפצלח את הירח לשניים וגם לשבור לי את הלב. מעבר לעובדה ששני הפרקים ששוחררו הצליחו להשביע אותי בדברים שלא ידעתי שנפשי רעבה להם (מת' קאפקייקס, ג'פרי וינסנט פרייז בתפקיד איל הון בחליפת ערב קטיפתית מתוכשטת, גוש מתעטש על פיצה), הפרק השני היה תצוגת תכלית של כל מה שאני אוהבת בסדרה זאת. הפרק הזה בפני עצמו מצדיק המשך צפיה בסדרה שאמנם הצליחה לגדל לעצמה לב ברוחב באפי, אבל חוטאת לעיתים במטא מוגזם ומשתמשת באופן לא מוצדק בכוריאוגרפית לתנועות ידיים. היא כמעט גורמת לי להרגיש בסדר עם עצמי. אפילו כשאני מתרחקת מהקליניקה, וכמו ששרון הגדירה זאת – 'אוטוטו נישאת למיקרוסקופ'. לפעמים זה ממש בסדר להיות maid on the outside.

Summer Essentials

פעם בקיץ הייתי בת שתיים עשרה ועמדנו לנסוע לחופשה השנתית בימקא.

סיפור משעשע, לקח לי שנים להבין שימקא ו-YMCA אחד הם. כל כך הרבה שנים, שהרצף ימקא מעלה בי קודם אימג'ים של זרים חצי מעורטלים בבריכה טבעית מתחת למרפסת שלנו ורק אחר כך רעיונות לתחפושות אייקוניות למסיבת גייז. אצלי בראש הזרים היו ישו וחברה שלו. היא הייתה בלונדינית חלקת שיער שצפה רוב הזמן על גלגל מתנפח. באופן מדהים, הוא לא היה מעוצב כדונאט, חד קרן או פלמינגו. כמעט בלתי מתקבל על הדעת. ישו היה החבר שלה. המסקנה הייתה מתבקשת, שכן היה לו שיער ארוך וחום.

לפני החופשה הזו מצאתי את עצמי משוטטת עם חברה בחנות בגדים של רוסים כדי לרכוש במו כספו של אבי את צו האופנה האחרון – חולצה מאוירת בדמות לוני טונס. קניתי חולצת טי בצבע ירוק פיסטוק ובאגס באני מצויר נמתח לי באופן כמעט סימטרי לרוחב הציצים. כמה שבועות לאחר מכן לבשתי את החולצה בזמן שלעסתי צ'יפס ופלרטטתי עם אחד המוכרים במקדונלדס. הייתי בטוחה שהוא משוכנע שאני לפחות בת שש עשרה. כנראה שהייתי גם קצת מרוצה מעצמי. מה אומר, פעם החיים היו פשוטים.

דבר חלש

הימים האחרונים הרגישו כמו רביצה (ספק טביעה) בבריכה רדודה מאוד, רחוקה מאוד. הקימה ממנה הייתה איטית, לפרקים הרגיש שכנראה ולא אקום. הרגשתי כמו אבן קטנה שלא מאמינים עד כמה היא כבדה עד שמנסים להרים אותה. אני חושבת שלפעמים קל יותר להתעלם מאבן קטנה, לשבת איתה על כוס קפה, להניח שהעפעפיים נפוחים מאלרגיה. זו בטח רק אלרגיה.

בתחילת השבוע ישבנו עם הגוזלית החדשה וניסינו להסביר לה טכנית איך התפקיד עובד. כדי לא לפספס כלום, ניסיתי לדמיין חזק איך נראה סדר היום שלי כשאני on clinics. מקבילתי בתפקיד פספסה פה ושם דברים ברצף ההסבר, אבל זה נסלח כיוון שהיא מגדלת בבטן חסה. השבוע זו חסה. בכל שבוע אני מקווה שיהיה לפרי בבטן אמוטיקון מתאים בוואטסאפ. אם אין, זו אכזבה גדולה. בכל אופן, ישבתי שם, ניסיתי להסביר איך מתבצעות העברות מקרים בסוף השבוע,  בו בזמן ישבתי בבריכה רדודה מאוד בסוף העולם. הייתי מאוד קוהרנטית.

בעיקר בגלל זה אני לא כועסת על אנשים. קשה לשים לב. קשה, כי אני מחליקה מספיק את השיער, כי אני לא מוותרת על מסקרה. קשה כי אני עדיין קוהרנטית, וכי תמיד דיברתי חלש. לך תבין עכשיו מתי זה חלש-חלש, ומתי זה חלש-אם-תמצמץ-יעבור-רגע-והיא-כבר-לא-תהיה-כאן. קשה כי אנשים סוחבים מספיק את עצמם ולא מחפשים להרים אבנים.

הבוקר קמתי עם סחרחורת. אני יודעת שעמוק בקונכיית אוזן שמאל משייטים להם נגד כיוון התנועה קריסטלים זעירים, אני יודעת שמיקרוסקופית, כנראה שזה מראה יפהפה. אבל הצלחתי לקום. כנראה שאלה החיים. שבוע שאת משכשכת בביצת הדיכאון האלגורית שלך, רק כדי לקום ולגלות שאת סובלת מורטיגו.